כתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-27 בספטמבר 2015

מדפיס את המציאות בתלת־ממד

האדריכל ומעצב המוצר גד מה־טוב הקים בלוד מגרש משחקים למבוגרים. באמצעות מדפסת תלת־ממד הוא יוצר דגמים הממחישים מבנים עתיקים וכלי נשק חדישים, וכך אף מסייע לבעלי מוגבלויות לחוות ביקור במוזיאון או באתרים היסטוריים.

בקומה שלמה בבניין משרדים באזור התעשייה של לוד הקים גד מה־טוב, תושב מבשרת ציון בן 56, מגרש משחקים למבוגרים.

מה־טוב, אדריכל ומעצב מוצר בהשכלתו, מפתח שם טנקים וטילים מפלסטיק, עושה ניסויים בכלי נשק מהעת העתיקה, מדפיס במדפסת תלת־ממד דגמים של בתי כנסת שנחרבו ומנסה להפוך צילומים ליצירות בשלושה ממדים, כדי שגם עיוורים יוכלו "לראות" אותם.

בשבוע שעבר הוא פתח בפנינו את שערי בית המלאכה המיוחד שלו, שם מפתח צוות קטן בן עשרה עובדים אבי־טיפוס ודגמים של מוצרים שונים
עבור חברות כמו אלביט, רפאל ותע"ש, יחידות צבאיות כמו חיל ההנדסה ומודיעין שדה, מוסדות כמו עיריית באר שבע ורשות הטבע והגנים ואתרים בהם יד ושם, המרכז למורשת בין גוריון, גן לאומי מצדה, מיני ישראל, מרכז המבקרים במצפה רמון ומנהרת הכותל.

כדי לראות מקרוב את הפרויקט החדש, שמעסיק את "מה־טוב פתרונות המחשה" בחודשים האחרונים, צריך לצאת לגג הבניין, שכן בתוך המשרדים אין די מקום עבור קטר הרכבת שעובדיו של מה־טוב משלימים בימים אלה את בנייתו.

"זה שחזור בגודל מלא של הקטר הראשון שנסע בארץ ישראל במאה ה–19", אומר מה־טוב בגאווה.
רכבת ישראל הזמינה ממנו את הדגם הזה, שיוצב במשרדיה החדשים בלוד. כדי לשחזר את הקטר אחד לאחד היה על מה־טוב לערוך תחקיר ארכיוני. "מצאנו המון תמונות וציורים היסטוריים מהתקופה שלו", הוא אומר.

מה־טוב והצוות שלו יצרו באמצעותם שחזור תלת־ממדי של הקטר על צג המחשב, והחלו לייצר אותו, בשיטות שונות. כמו ברבות מעבודותיו של מה־טוב, גם כאן שירתה אותו מדפסת התלת־ממד, שהפיקה עבורו, בין היתר, את הפעמון של הרכבת, שלפני כ–120 שנה נסעה בין יפו לירושלים.

"ההדפסה התלת־ממדית שינתה לחלוטין את העבודה שלנו. היא כלי נהדר, שמאפשר לנו לעשות תכנון אדריכלי, להדפיס ולבדוק את המוצרים בשלב התכנון שלהם", הוא אומר.

הטכנולוגיה הזו משמשת אותו גם לתכנון דגמים של בתי כנסת, שישולבו בתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון בית התפוצות, שעל הקמתה שוקדים בימים אלה. אחד מהם הוא בית כנסת שהוקם ב–1871 בווינה ונשרף כליל בליל הבדולח. מה־טוב שחזר
אותו בהסתמך על תמונות ארכיון, וזה כשנה הוא כבר מוצג למבקרים במוזיאון. אחד מהם היה ניצול השואה משה יהודה, שבצעירותו היה נער מקהלה בבית הכנסת הזה, בו כיהן סבו כגבאי הראשי. ב–1938, כשהיה בן 12, נאלץ לראות במו עיניו את
בית הכנסת בו התפלל ושר, עולה באש.

בחברה של מה־טוב משתמשים בטכנולוגיה החדישה ביותר גם כדי לשחזר מבנים, פריטים וכלים עתיקים, שלעומתם הקטר הארצישראלי ובית הכנסת הווינאי הם שיא הטכנולוגיה. על המדף בחלל העבודה המרכזי שבמשרד מונח דגם קטן של כלי נשק עתיק. "זו קטפולטה, שמשמשת להעפת סלעים ואבנים למרחקים גדולים", מסביר מה־טוב. ביוון העתיקה השתמשו בכלי הנשק הזה כדי לירות
לעבר חומות של מבצר או עיר נצורה. "לא אחת נכבשו ערים שלמות בעזרת ההמצאה הזו", אומר מה־טוב. הדגם הקטן שפיתח, אשר נראה כמו צעצוע לילדים, נועד להסביר לתלמידים צעירים, שנולדו לעידן של נשק אוטומטי משוכלל, איך כבשו ערים לפני עידן האף־16 ואיך הגנו עליהן לפני שפותחה כיפת ברזל (שדגם של אחד מטילי היירוט שלה מונח אף הוא במשרד של מה־טוב).

עם צה"ל מנהל מה־טוב, רס"ן במילואים, יחסים מורכבים. מצד אחד, הוא פיתח עבור הצבא מוצרים ייחודיים, כמו המזוודה הכסופה שמונחת על שולחן העבודה שלו, ובה דיוויזיה סורית משוריינת בזעיר אנפין, והמזוודה השנייה, בה מסתתרים עשרים דגמים קטנים של מכשור צבאי כבד, שכל חייל בחיל ההנדסה צריך להכיר.

"אלה ערכות שמאפשרות לבצע תרגול ברמה הפשוטה ביותר ובעלות נמוכה", הוא מסביר. "המפקד יכול לקחת אותן לשטח, ולתרגל את החיילים שלו אחרי שנרדמו מול השקפים שהקרינה להם המדריכה", הוא מוסיף. מצד שני, הוא מנהל מאבק עיקש וארוך שנים בניסיון לשכנע את צה"ל להצעיד לעתיד גם את חיילי החי"ר, ולאמץ מערכת נשיאה חדשה ללוחמים, שתקל על העומס הרב שמונח על גבם. "אנשים לא מאמינים כמה קילו מעמיסים על החייל", הוא אומר, ומציג מחקר מפורט שביצע בשטח בעצמו, לפיו חיילים בצה"ל
סוחבים היום גם עד 80%–90% ממשקל גופם.

"לחייל כזה אין שום יכולת להילחם. גם המשימה וגם הבריאות שלו נפגעת", הוא אומר. האב־טיפוס שיצר מה־טוב בסטודיו שלו בלוד אמור לסייע בהעברת העומסים בצורה נכונה יותר על גב החייל. "ניסיתי את זה. זה עובד פנטסטי, אבל צה"ל לא בחן את זה עד היום", הוא אומר. אבל לא רק כלי משחית ממלאים את יומו של מה־טוב. על שולחן עבודה בחדר אחר מונחים צילומים מתוך התערוכה של הצלמת רוני בן־ארי, שתיעדה את חיי היומיום של הצוענים בעיר קלוז' ברומניה, שבקרבם חיה שנה. באחת התמונות נראה ילד יושב על ערימת זבל.

"פגשתי ילדים שמחים שמשחקים בכדור, בחבל, בחלקי בובות ובשאריות צעצועים. ילדים שעבורם הזבל הוא מגרש המשחקים", סיפרה בן־ארי ל"הארץ" עם פתיחת התערוכה שלה במוזיאון רמת גן בחודש מאי.

מה־טוב מבקש לתרום את יכולות ההנגשה שפיתח ב–35 שנות עבודתו בתחום, כדי לנסות להעביר את התחושה שמעוררת צפייה בתמונה גם למי שמוגבל בראייתו.

"אנחנו רוצים להמחיש תמונות דו־ממדיות לעיוורים", הוא אומר, כשהוא מציג את התרגום התלת־ממדי של הצילום של בן־ארי — דגם של ערימת זבל עליה יושב ילד. "זה לא רק הבלטה, שמאפשרת מישוש של מה שרואים בתמונה. חשובה לנו גם הטקסטורה וחשוב לנו גם השימוש בחומרים השונים, שמקיפים את הילד שיושב על ערימת הזבל", אומר מה־טוב.

"הכוונה היא לא להסתפק בתיאור של הילד, אלא לנסות להעביר את התחושות של הצילום
הזה", הוא מוסיף. "אנחנו מנסים להמציא ולמצוא את הגלגל בתחום הזה. אנחנו לומדים אותו תוך כדי תנועה", הוא אומר. את עבודות ההנגשה הוא עושה באמצעות חברה בת בשם "נהיר", אותה הוא מגדיר "העסק החברתי שלי". בבסיסה עומדת התפיסה, לפיה גם אדם עיוור, חירש או מוגבל שכלית יכול ליהנות וללמוד מביקור במוזיאון או באתר היסטורי,

אם רק יונגש עבורו כראוי. לא מדובר בהנגשה פיזית בלבד, שמסתכמת לעתים בהסדרת
חניה לנכים. מה־טוב מחפש דרך להסביר לאדם עיוור, שמגיע לביקור במצדה, איך נראה המקום יוצא הדופן עליו טיפס. כדי לעשות זאת הוא שולף דגם מוקטן של מצדה, שהדפיס במדפסת התלת־ממד, אשר מראה את פני השטח, וניתנת למישוש.

"רק ככה הוא יוכל להבין מה המשמעות של הימצאותו על צוק מבודד", אומר מה־טוב. "אתה יכול להסביר 1,001 דברים על גיאוגרפיה בתיאוריה, אבל עד שלא תיגע בזה בידיים שלך, תתקשה, ברוב המקרים, לרדת לשורשי העניין", הוא מוסיף.

לכתבה באתר עיתון ״הארץ״